:: מיומניו של לקוח ::

לא כתבתי המון זמן. הסיבה העיקרית היא שאני בין עבודות כרגע, בין שכיר ליזם, בין עבודה ללוגיסטיקה של הרמת עסק חדש בארצנו הקטנטונת, אך משופעת ביורוקרטיה.

—

רגע מצחיק ביותר בשבועות האחרונים – חולצת ה(גיק אלרט) ?got root שלי מתפרשת ע“י שומר בבניין כקריאה לחזרה לשורשי היהודים. התחברו גם אתם.

—

אורנג‘ vs סלקום.

סלקום, בתפישתי, ואני מניח גם של אחרים, היא חברה עממית משהו, מדברת לכולם. אורנג‘ יותר אלטיסטית, יומרנית, פונה לעסקים.

פרסומות לחוד ושירות לחוד כנראה…

סלקום, 5 דק‘ המתנה לנציגה עסקית בחלק מבודד, שקט וממוזג להלכה של מרכז השירות (פולג, נתניה). שירות קורדיאלי, מקצועי מאוד. פתיחת לקוח עסקי חדש, חותמת מעסיק קודם, חותמת החברה החדשה, כרטיס אשראי. גמרנו (כמעט..).

אורנג‘, 45 דקות המתנה בסניף מלא ורועש (מרכז שרונה, צומת רעננה), באמצע יום, באמצע שבוע (תגידו, אנשים לא עובדים???). דבר ראשון ששאלתי עוד לפני שלקחתי מספר, זה האם מספיקה חותמת חברה על מנת להעביר לקוח פרטי לחשבון עסקי חדש, התשובה היתה ”כן“. כאמור, 45 דקות אח“כ, מתיישבים עם מישהי נחמדה, אבל מקצועיות אההה. נדרשה עזרתה של ”העוזרת לכולם“ בסניף, מאוד יעילה, אבל מתייחסת כאילו אני חבר שלה. אני לא. התייבשתי 45 דק‘ סתם. לא פתחו חשבון עסקי כי היתה חסרה ניירת מפה עד הודעה חדשה… סגרנו על כך שעד שהיא מקבלת את המסמכים, אני אוגדר כמשלם צד ג‘ על לקוח פרטי. נפלא…

יום אחרי התברר שסלקום לא יעילים כפי שחשבתי.. נסיון חיוג לשותפי בארה“ב לא צלח. מסתבר שלמרות שאני בעל שלושה קוי סלקום, וכל חשבונותי מול סלקום שולמו ללא דופי, סלקום התייחסו אלי כלקוח חדש וככזה סגרו לי שיחות לחו“ל. לפחות היו מציינים זאת בעת המעבר.. שיחה אחת לכוכביתאפסאחתשתיים, הסבר קצר לבחורה המאוד אדיבה ו-20 דקות עד שהיא בדקה את ענייני ושינתה הגדרת מערכתוהכל סודר.

—

כנראה שבענף הבנקאות העסקית בארץ או שנעקצו יותר מדי פעמים, או שפשוט אינם רעבים מספיק. פניות לבנקים השונים נעו בין תביא תדפיס מחשבונך הפרטי, לבין חתימת ערבות אישית במקרים הקיצוניים.

בדיסקונט, ברגע שעשו, אני מניח, את הקשר בין חשבוני הפרטי אצלם לבין בקשתי לפתיחת חשבון עסקי נהיו הרבה יותר נחמדים. תודה אבל לא תודה.

בנק הפועלים נהיו הרבה יותר פרקטיים כשהבינו שאני בודק אותם מול בנקים אחרים (יתכן שגם פה נבדקה היסטוריה אישית). בסוף סגרתי בלאומי, למרות שהיה לי מאוד קשה למצוא מספר טלפון לפתיחת חשבון עסקי חדש, היה סניף עסקי עימו עבדתי בעבר, אז פשוט ניגשתי אליו.

עוד מעניין לציין שכל הבנקים אליהם פניתי (אלה שמצאתי מספר טלפון רלוונטי ב-144…) ביקשו ללא יוצא מן הכלל מספר תעודת זהות, שזו לדעתי חוצפה בלתי רגילה. אם יש דבר המזהה אותך חד ערכית בישראל, ויכול לשמש אותם ואחרים מי יודע באיזה צורות, זה מספר תעודת הזהות. וללא בושה, איזה מענה טלפוני שמי יודע מי נמצא בצידה השני, מרשה לעצמו לדרוש מספר זה, רק על מנת להעביר אותך למישהו רלוונטי. בארה“ב, מנסיוני, את הסושיאל סקיוריטי כמעט אף אחד לא מבקש.

אגב, עוד לשם השוואה, שותפי בארה“ב פתח חשבון בנק עסקי במוסד מכובד באינטרנט, ללא כל אינטראקציה אם גורם אנושי, ומספר ימים אחרי קיבל את כרטיס האשראי בדואר.

כשהגיע לארץ וניגש איתי לסניף על מנת להוסיפו כמורשה חתימה או אפילו הביע פליאה (בדרכו הייחודית שגרמה קצת לפדיחה LOL) על מה ולמה אני מכיר את אנשי הסניף בשמותיהם.

—

עבודה חדשה לפטופ חדש. בחרתי טושיבה מדגם A200-10W. הלפטופ הכי עארס בצ‘חונה – שחור מבריק, קימורים של סובארו 89 קופה עם כנפיים מפיברגלאס, אפילו נוריות חיווי הנראות כמו אולטרה סגול בתחתית אותה סובארו. בל נשכח גם את שתי מסננות שקופות מעל רמקולים של Harman Kardon…

מצד שני – מחיר מצוין למפרט, ומשקל סביר לגמרי, בייחוד שמשווים למפרט ומחיר של התחרות.

לאובונטו היו כמה בעיות עם הרשת האלחוטית (4965AGN), וכרטיס הקול. שתיהן נפתרו.

מומלץ.

—

ברמה האישית התקופה מאוד מאתגרת. מצד אחד מעביד שיודע שאני עוזב, ולמרות זאת מאוד תומך, מצד שני מצפה (ואני גם חושב שההגינות מחייבת) שאתפקד כמו שצריך. ויש כמובן, המון עבודה על המיזם החדש, כאשר שם ליבי, וכן אותה ביורוקרטיה המחייבת אותי להיות בכל מיני מקומות באמצע יום העבודה, וגם פגישות עסקיות המחייבות אותו הדבר ממש. מה שנפגע בסופו של דבר זה הזמן שלי עם משפחתי.

—

יצא לי לפגוש בשבועות האחרונים כמה חברה מהביצה שעד כה רק קראתי אותם. מעניין. עכשיו אני יודע מי לא וולווט.

—

מייקל ארינגטון (טקקראנצ‘) כתב אתמול תגובה מאלפת על כך שצ‘רלס קופר מ-CNET השמיץ אותו ובלוגרים טכנולוגיים אחרים בנושא קבלת כסף על כתבות. שווה קריאה, ונותן זוית מעניינת ומאוד תקפה לדעתי על מה קורה לעיתונות הישנה בעידן העיתונות החדשה – הבלוגים.

—

ויינט מדווחים שהחברים מאינטרנט זהב לא לומדים כלום. אני מצטער שלא תבעתי אותם גם בזמנו. לפחות התחיל מזה בלוג…

—

אני נכנס לתל אביב הרבה מעבר לרצוי (פעם בחודש גג). אני שם פעמיים שלוש בשבוע. נו שויין.

אפילו הייתי בדיסקוטק בתל-אביב. פעם ראשונה מזה 7 שנים לדעתי.

—

זה רק אני, או גם לאחרים יש אסוציאציה מאוד ספציפית כשאשר רואים חבילת טישו בחדר ישיבות עם שולחן גדול ופקידת קבלה מאוד נאה? אילו רק הקירות יכלו לדבר…

—

ירון שלח לי הרגע לינק לעטיפות האלבומים הגרועות בכל הזמנים. פלא שאנשים רוצים רק מפ3?

—

אני בפייסבוק, בואו גם. תגידו הי. זירקו עלי כבשה.

ספלינטור מציין גם את הווידאו הבא. מצוין (לגיקים).

בקרוב בסדרה - ”לילה אחד בקומברס: עד שיתקמפל“, ו-“קומברס עושה את דאלאס: הדטאסנטר של טי-מוביל“.

(דרך אישתי) לא נגענו.

זיו העיר לי היום שנובמבר היה החודש החלש ביותר שלי בפוסטים.

צודק.

אני באמצע שני פרוייקטים מאוד חשובים, כל אחד לחברה אחרת, כאשר באמת באמת מה שהכי בא לי זה לעבוד על בלוגלי, בו יש כל כך הרבה לעשות. אני מוצא את עצמי פעמיים שלוש בשבוע ישן מקסימום שעתיים בלילה. לא להיט.

הלחץ אמור לרדת אחרי שבוע הבא, ואני מקווה לחזור לכתוב וכן להקצות יותר זמן לבלוגלי, וגם קריאת בלוגים שהתמוססה לה בחודש האחרון.

בשבועות האחרונים התחלתי לחשוב על חזרה למתכונת של עבודה רגילה.

הטריגר היה בקשה של לקוח שלי לבנות הגדרת תפקיד למשרה מסוימת לחברה שלו – ובעודי שוקד על הפרטים, פתאום אמרתי לעצמי – אה – את זה אני יכול\רוצה לעשות.

גיששתי לגבי חצי משרה, עם תוצאות חיוביות, כשאר הבעיה המרכזית מצידם הייתה מי מאייש את התפקיד בחצי השני.

בנוסף, החלו לצוץ עוד אופציות כמו מישהו שאני כבר עובד איתו פרוייקטלית כיום שנכנס לתפקיד בכיר בחברה, ורוצה שאצטרף אליו בכיבוש העולם, ועוד חברה שהתחלתי לתת לה יעוץ לאחרונה בה הציעו לי משרה.

הסיבות בעד –

• משכורת קבועה
• רכב ללא כאב ראש
• ימי חופשה בתשלום
• ימי מחלה בתשלום
• לא לעבוד מהבית

ואולי הסיבה המרכזית – כשיצאתי לסמי-עצמאות, הסיבות היו ש-א) אם אני סוגר עוד חברה, לפחות שתהיה שלי (למי שאינו מצוי, סגרתי שתיים וחצי חברות בהן עבדתי, כאשר לשתיים נתתי כארבע שנים כל אחת) ו-ב) יש לי מלא רעיונות שלי כבסיס לחברה שיום אחד אולי תיסגר.

ברם, דבר אחד שלמדתי על עצמי בשנה האחרונה היא שיזם אני לא. רעיונית אולי כן, אבל ביצועית לא.

הייתי היום בפגישה בעוד חברה לפרוייקט שאני כנראה מעביר לשחר, פשוט נראה לי לא הגון להתחיל משהו כשאני בשינוי פאזה כזה.

אה.. כן.. ואם כבר ציינתי את ”לא לעבוד מהבית“, הייתי רוצה להזהיר את מי שחושב ללכת לכיוון הזה – כשעובדים מהבית, כל פעילות סביב המחשב פתאום הופכת בהגדרה ל-“עבודה“. אם בשתיים לפנות בוקר בא לי לכתוב בבלוג, או לראות מה פספסתי בבלוגוספירה, או לעשות איזהשו פלאג-אין, או כל דבר אחר שאינו עבודה, בבוקר למחרת זה הופך ל-“למה עבדת עד שתיים לפנות בוקר?“, או לחלופין, אם באמצע היום תעשו את אחת הפעילויות הנ“ל, ואחרי זה אתם ממשיכים לעבוד עד תשע, זה גם הופך ל-“למה עבדת עד תשע?“. חוצמזה, אתה תמיד בחזקת ”בבית“ (כי שם אתה נמצא), ומוצא את עצמך עוזר בכל דבר, מה שכמובן מסיח את דעתך. לא פשוט.

(הכותרת הומג‘ למאבד תמלילים)
לא אכביר במילים כי אני עובד, בעמאן, ועייף, מאוד. חוצמזה, כבר הבעתי את דעתי מספיק להיום.

(דרך ארז) זו פשוט (עוד) זנות. להלן הדוא“ל המקורי – כנסו ותמכו במאבק:

”שלום רב,
היום עלה לאויר אתר רשמי של מחאה נגד העלאת המיסים בצורת שווי שימוש ברכב צמוד.
כתובת האתר : http://www.lo-le-od-mas.org
זה המאבק של כולנו. חתמו על העצומה והעבירו אותה לכל מי שאתם מכירים.
יש לנו את הכח לבטל הגזירה - וזה מה שנעשה !

תודה מראש,
פבל קנור“

בתודה מראש,
עוד מתוסכל מאין-סוף מיסים,
תום

הילד חולה, מה שמנע ממני לעדכן ובכלל לעבוד.

לא יודע אם זה טוב או רע, אבל שעובדים מהבית זה נהיה מובן מאליו שאתה לוקח חלק בסיטואציה (עם\בלי קשר למקרה הנדון), כאשר ברור לגמרי שאם לא היית בבית, זה לא היה עובד ככה. לדוגמא, בימים עברו, כאשר הילד היה חולה, הינו מתחלקים – יום אני, יום אשתי, יום מישהו מההורים, לעומת זאת, עכשיו שאני בבית, אפילו שגם אשתי הייתה, זה היה ברור לשנינו ששנינו מטפלים בילד ביחד.

דבר אחד שכן עשיתי, במקום לדחות שוב, היה להיפגש אתמול בערב עם אורי ורון מ-SMILE. הייתי שם בערך שעה, היה נחמד (לא חידש הרבה, כאמור, כבר הייתי שם בעבר), פגשתי גם כמה חברה שלא ראיתי מאז 2001, ואת השכן שאני רואה לפחות פעם בשבוע במעלית.

בכל אופן, אני באמצע עבודה (בדיוק סיימתי עם לקוח אחד, וכותב לפני המעבר לטיפול באחר). עוד על הפגישה ב-SMILE בהמשך.