:: מיומניו של לקוח ::

בשבועות האחרונים התחלתי לחשוב על חזרה למתכונת של עבודה רגילה.

הטריגר היה בקשה של לקוח שלי לבנות הגדרת תפקיד למשרה מסוימת לחברה שלו – ובעודי שוקד על הפרטים, פתאום אמרתי לעצמי – אה – את זה אני יכול\רוצה לעשות.

גיששתי לגבי חצי משרה, עם תוצאות חיוביות, כשאר הבעיה המרכזית מצידם הייתה מי מאייש את התפקיד בחצי השני.

בנוסף, החלו לצוץ עוד אופציות כמו מישהו שאני כבר עובד איתו פרוייקטלית כיום שנכנס לתפקיד בכיר בחברה, ורוצה שאצטרף אליו בכיבוש העולם, ועוד חברה שהתחלתי לתת לה יעוץ לאחרונה בה הציעו לי משרה.

הסיבות בעד –

• משכורת קבועה
• רכב ללא כאב ראש
• ימי חופשה בתשלום
• ימי מחלה בתשלום
• לא לעבוד מהבית

ואולי הסיבה המרכזית – כשיצאתי לסמי-עצמאות, הסיבות היו ש-א) אם אני סוגר עוד חברה, לפחות שתהיה שלי (למי שאינו מצוי, סגרתי שתיים וחצי חברות בהן עבדתי, כאשר לשתיים נתתי כארבע שנים כל אחת) ו-ב) יש לי מלא רעיונות שלי כבסיס לחברה שיום אחד אולי תיסגר.

ברם, דבר אחד שלמדתי על עצמי בשנה האחרונה היא שיזם אני לא. רעיונית אולי כן, אבל ביצועית לא.

הייתי היום בפגישה בעוד חברה לפרוייקט שאני כנראה מעביר לשחר, פשוט נראה לי לא הגון להתחיל משהו כשאני בשינוי פאזה כזה.

אה.. כן.. ואם כבר ציינתי את ”לא לעבוד מהבית“, הייתי רוצה להזהיר את מי שחושב ללכת לכיוון הזה – כשעובדים מהבית, כל פעילות סביב המחשב פתאום הופכת בהגדרה ל-“עבודה“. אם בשתיים לפנות בוקר בא לי לכתוב בבלוג, או לראות מה פספסתי בבלוגוספירה, או לעשות איזהשו פלאג-אין, או כל דבר אחר שאינו עבודה, בבוקר למחרת זה הופך ל-“למה עבדת עד שתיים לפנות בוקר?“, או לחלופין, אם באמצע היום תעשו את אחת הפעילויות הנ“ל, ואחרי זה אתם ממשיכים לעבוד עד תשע, זה גם הופך ל-“למה עבדת עד תשע?“. חוצמזה, אתה תמיד בחזקת ”בבית“ (כי שם אתה נמצא), ומוצא את עצמך עוזר בכל דבר, מה שכמובן מסיח את דעתך. לא פשוט.

הפוסט הזה נכתב ביום שלישי, 29 באוגוסט 2006, בשעה 16:26, והוא שייך לנושא כללי, עבודה, מחשבות, הורות, מבט לעתיד. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏