עדיין לדעתי זה אליפות הקריוקי. גם covers צריך לעשות עם משהו מחדש ושונה ואת זה אין כאן באמת רק ב“כאילו“. תמיד תהיה לי הערכה ליוצרים (כותבים/מלחינים/מבצעים) שמביאים את המשהו החדש הזה עם הרבה אומץ ובלי כל ה“טקס בישבן…“ (אגב נינט עם ים של דמעות נכנס לקטגוריה בגלל היפוך קול הגבר/אישה) חוץ מזה NADA

המיינסטרים בנוי על זה, כמו שאתה אומר. חוצמזה, בשביל היכולות הווקאליות של סקעת, או הרגש שעובר בביצוע של מירי מסיקה, או השואו של שירי מיימון (המשותף: אף אחד מהם לא כתב או הלחין ולו שיר אחד הדיסק הבכורה שלו), אין לי שום בעיה עם זה שהם לא כתבו. האם כתיבה הופכת את הזמר לטוב יותר? האם נהג מרוצים צריך לדעת להרכיב מכונית. הקשר בין הזמר לכותב ו\או לשיר הוא הוא החיוני לדעתי, לא האקט של הכתיבה.

מנגד אתה יכול לראות את איה קורם וקרן פלס שכנראה היו צריכות את החיזוק שניתן להופיע עם החומר שלהן (ע“י מסיקה, סקעת, שירי מיימון) על מנת שיצאו כמבצעות. כלומר, אלו שתי יכולות נפרדות, הכתיבה והביצוע.

i like american idol, but i don‘t have much respect for most of its winners (since most of them don‘t create their own music, but rather do a good job in putting up a show).

this is the state of most of the music industry, so at least it allows some no-names to make it.