כוכב מולד
הבוקר הילד אמר שהוא רוצה שעון. כמו של אבא. אז מהגן ישר הלכתי לחפש שעון (בסוף מצאתי בהפנינג (על השקית כתוב www.e-happening.co.il, אבל אין כזה אתר, ועל פי whois אין כזה שם מתחם), שעון אנאלוגי כחול עם דגים, 59.90 ש“ח. קניה מצוינת לעומת שעונים מפלסטיק סיני ב-9-12 ש“ח שלא היו מחזיקים שלוש דקות).
בדרך עברתי בחנות שמונצס בשכונה, שעון לשביעות רצוני לא מצאתי שם, אבל דיסק של הראל סקעת כן. קניתי, ועל הדרך גם את קרן פלס (שלא ידעתי, אבל גם כתבה לסקעת עפ“י הבוקלט שבדיסק שלו).
להראל סקעת יש מקום חם בליבנו, בעיקר לחלק הטוב יותר שלי, מאז שהנעים לה את השהייה בבית היולדות לפני הילד. בכל אופן, בעודי מקשיב לדיסק ברכב, נזכרתי בכתבת השער של ”7 ימים“ עם חווה אלברשטיין בה דיברה החווה בגנות תופעת כוכב נולד (תודה לוולווט שמזכירה שזה היה ב-17 למרץ השנה).
אני חושב שאני מבין מאיפה אלברשטיין דיברה. מתוך צרות עין של הז-בין (בשבילי) שאינה מסוגלת לדבר, להערכתי, ליותר מ-5% באוכלוסיה כיום. ליצירה איכותית (סובייקטיבית) יש מקום, כמו צמח בר – אבל גם ממקום זה לא צריך לבוא עם השמצה של הלא נודע האיכותי (גם סובייקטיבית). קחי לך פרס על מפעל חיים, וצאי לנו מהם.
אני אישית מעריך את המפעל הנקרא כוכב נולד, למעט כמה שטיקים, שצריכים היו להיות מודחים במוקדמות, כמו מיכאל ”מישקה“ קירקילן (בעונה הנוכחית, דוד סלם. קומפרן?). נכון, זה קיצור דרך. נכון, זה מסחרי. נכון, לראות את מרגול והמאסטרו כל שבוע על המרקע זה קשה. אבל..
אבל הילדים האלו כל כך מוכשרים! לכו תדעו באיזה סופרמרקט ובייביסיטרים נינט (סחטיין על האתר המושקע!) היתה צריכה לעבוד. או כמה שנים שירי מיימון (אתר לא משהו - לינק שבור כבר בכניסה, חוצמזה שחור זה כל כך web 1.0 rev 97) היתה נרקבת במלונות אילת. או גבסו היה כותב למגירה בעודו עובד במשרד אפרורי. סקעת היה אולי מתבזבז כמה שנים בשוליים, ואיכשהו מגיע אולי לערוץ הילדים במקרה הטוב.
הסמס שלי בדרך, זהבית פסי.
(גילוי נאות: אינני מתיימר להבין במוסיקה. אני אוהב מה שאני אוהב. ולא מה שלא.)
שני, 24 ביולי 2006 בשעה 15:21
i like american idol, but i don‘t have much respect for most of its winners (since most of them don‘t create their own music, but rather do a good job in putting up a show).
this is the state of most of the music industry, so at least it allows some no-names to make it.
שני, 24 ביולי 2006 בשעה 16:22
המיינסטרים בנוי על זה, כמו שאתה אומר. חוצמזה, בשביל היכולות הווקאליות של סקעת, או הרגש שעובר בביצוע של מירי מסיקה, או השואו של שירי מיימון (המשותף: אף אחד מהם לא כתב או הלחין ולו שיר אחד הדיסק הבכורה שלו), אין לי שום בעיה עם זה שהם לא כתבו. האם כתיבה הופכת את הזמר לטוב יותר? האם נהג מרוצים צריך לדעת להרכיב מכונית. הקשר בין הזמר לכותב ו\או לשיר הוא הוא החיוני לדעתי, לא האקט של הכתיבה.
מנגד אתה יכול לראות את איה קורם וקרן פלס שכנראה היו צריכות את החיזוק שניתן להופיע עם החומר שלהן (ע“י מסיקה, סקעת, שירי מיימון) על מנת שיצאו כמבצעות. כלומר, אלו שתי יכולות נפרדות, הכתיבה והביצוע.
רביעי, 13 בספטמבר 2006 בשעה 17:32
עדיין לדעתי זה אליפות הקריוקי. גם covers צריך לעשות עם משהו מחדש ושונה ואת זה אין כאן באמת רק ב“כאילו“. תמיד תהיה לי הערכה ליוצרים (כותבים/מלחינים/מבצעים) שמביאים את המשהו החדש הזה עם הרבה אומץ ובלי כל ה“טקס בישבן…“ (אגב נינט עם ים של דמעות נכנס לקטגוריה בגלל היפוך קול הגבר/אישה) חוץ מזה NADA