בדיוק שלשום שאלתי את יהונתן על כוחם של הסכמי שימוש באתר, ותקפם המשפטי. יהונתן, בין השאר, הפנה אותי ללינק מעניין על סופטווראפ (קריאה מעניינת למי שחושב להפיץ תוכנה מסחרית באינטרנט, ולא רק).
היום, בסלאשדוט (דרך איי.סי.אס. בלוג, דרך אורין קר דוט קום) מדווחים על אחד מייקל סנאו שתבע את עובדי דירקט.טי.וי., ועורכי הדין המייצגים אותה, על כך שלמרות שציין במפורש בכניסה לאתר כי אינו מרשה להם לגלוש באתר שלו, הם צפצפו עליו, וגלוש גלשו.
הוא הפסיד.
הגיע עד המסלול ה-11, בית משפט לערעורים בהרכב אחד-עשר שופטים – והפסיד.
איני בקי על בסיס אילו חוקים מייקל תבע, אבל אם אינני טועה, בית המשפט קבע שתוכן הזמין לכל אחד באינטרנט, ואליו כל אחד יכול למעשה להירשם (כן, גם אלו שהוא מציין בפירוש שאינו מרשה להם), אינו עומד בקריטריונים להיות מוגן. על האתר לסנן בצורה העולה על ”בקשה לסננן את עצמך“.
מעניין אותי מה זה אומר גם לגבי כל האתרים המבקשים ממך ”לסנן עצמך“ במידה ואינך בן 18 – האם יש להם כיסוי כנגד הורה שיאמר שלא עשו די על מנת לא לאפשר לילידיו לגלוש אליהם? או אתרים הדורשים ממך מידע פרטי מהימן – האם יש להם קייס במידה ומסרת להם מידע שגוי?