שלח את עמי
הקורא מני הגיב לפני מספר ימים לפוסט סידורים אחרונים בסגולה, המסכם את פגישתי עם נציגי סמייל 015 מאפריל, וחוץ מזה שקרא לי ”מר“ שקצת הצחיק אותי, ציין כי ”אינו מאמין שאותה חברה עשתה את הכל על מנת לפגוע בי“.
אין לי ספק שהחברה אינה מנסה להרע לי, היא רק מנסה להטיב עם עצמה על חשבוני.
אין שום סיבה שאני ארדוף אחר אין ספור נציגי שירות על מנת לקבל כספי בחזרה, כמו שאין סיבה שאדר שלו תצטרך לשקר לחברת הכבלים, או וינסנט פרארי (דרך הגלוב, ו-digg.com) ימתין 15 דקות עד שיענה אדם, ולבסוף יבקש ממנו לדבר עם אביו (וינסנט בן 30+), או אבנר (בעצם, משכית) יסבול כאשר הוא מנסה להתנתק מ-AOL, Vonage או TiVo.
שישי, 30 ביוני 2006 בשעה 11:57
אני לא בטוח שאני מסכים לגבי נושא הגבולות.
אם אני אמציא סיפור מפוברק לחלוטין על אינטרנט זהב, הם לא יהססו לתבוע אותי על הוצאת דיבה. סביר להניח שהפעם הראשונה שאני אשמע מהם תהיה מכתב מעורך דין.
אם אני, על תקן של בלוגר, אפנה אליהם ואבקש תגובה למשהו לפני שאני מפרסם אותו בבלוג שלי, הם סביר להניח ינפנפו אותי (“בלוגר“ זה לא מספיק מפחיד).
אם אלו כללי המשחק, אז כשאתה מפרסם סיפור אמיתי ששם אותם באור רע (שהוא האור שמגיע להם, בסופו של דבר), לא הגיוני להגיד ”לא, מה פתאום, הנה פתרנו לך את הבעיה, תוריד את הסיפור“. אלו כללי המשחק שהם הכתיבו, ואין סיבה שהם לא ישאו בתוצאות שלהן.
שחר