מרווחים רקים
הילד חולה, מה שמנע ממני לעדכן ובכלל לעבוד.
לא יודע אם זה טוב או רע, אבל שעובדים מהבית זה נהיה מובן מאליו שאתה לוקח חלק בסיטואציה (עם\בלי קשר למקרה הנדון), כאשר ברור לגמרי שאם לא היית בבית, זה לא היה עובד ככה. לדוגמא, בימים עברו, כאשר הילד היה חולה, הינו מתחלקים – יום אני, יום אשתי, יום מישהו מההורים, לעומת זאת, עכשיו שאני בבית, אפילו שגם אשתי הייתה, זה היה ברור לשנינו ששנינו מטפלים בילד ביחד.
דבר אחד שכן עשיתי, במקום לדחות שוב, היה להיפגש אתמול בערב עם אורי ורון מ-SMILE. הייתי שם בערך שעה, היה נחמד (לא חידש הרבה, כאמור, כבר הייתי שם בעבר), פגשתי גם כמה חברה שלא ראיתי מאז 2001, ואת השכן שאני רואה לפחות פעם בשבוע במעלית.
בכל אופן, אני באמצע עבודה (בדיוק סיימתי עם לקוח אחד, וכותב לפני המעבר לטיפול באחר). עוד על הפגישה ב-SMILE בהמשך.
שלישי, 29 באוגוסט 2006 בשעה 16:26
[…] אה.. כן.. ואם כבר ציינתי את ”לא לעבוד מהבית“, הייתי רוצה להזהיר את מי שחושב ללכת לכיוון הזה – כשעובדים מהבית, כל פעילות סביב המחשב פתאום הופכת בהגדרה ל-“עבודה“. אם בשתיים לפנות בוקר בא לי לכתוב בבלוג, או לראות מה פספסתי בבלוגוספירה, או לעשות איזהשו פלאג-אין, או כל דבר אחר שאינו עבודה, בבוקר למחרת זה הופך ל-“למה עבדת עד שתיים לפנות בוקר?“, או לחלופין, אם באמצע היום תעשו את אחת הפעילויות הנ“ל, ואחרי זה אתם ממשיכים לעבוד עד תשע, זה גם הופך ל-“למה עבדת עד תשע?“. חוצמזה, אתה תמיד בחזקת ”בבית“ (כי שם אתה נמצא), ומוצא את עצמך עוזר בכל דבר, מה שכמובן מסיח את דעתך. לא פשוט. שתפו ותהנו:צלמיות אלו מקשרות לאתרי סימניות משותפות בהם קוראים יכולים לשתף ולגלות אתרים חדשים. […]
רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 14:47
את מפגר לאלה