:: מיומניו של לקוח ::

בהמשך ל-החוק קשוח, אבל זהו החוק של יהונתן קלינגר, אמנם לא קראתי את כל הראיון ב-FT (אין לי מנוי - יהונתן, אשמח לקבל בדוא“ל), ובכל אופן, גם ההצדקה (תירוץ) מצד זנסטרום, המובאת בפוסט של יהונתן, לדעתי איננה רלוונטית כלל, ולא משנה אם אפשר באמת להקביל בין הצנזורה בסין לבין רגולציה עסקית, או לא.

סקייפ, וכמוה גם גוגל, מיקרוסופט ויאהו!, שעלו לכותרות בגלל ”התקפלות“ בפני המשטר הסיני, עושות מה שכל חברה אמורה, ואולי אף מוכרחה לעשות על מנת להצדיק את קיומה במציאות הקפיטליסטית של ימינו.
כאנשים פרטיים, אנחנו יכולים להיחרד מאותה ”התקפלות“, ולזעוק גוועאלד עד שמיים. אך בסופו של יום זה נשמע לי כמו ”אוייוי“ (אינטונציה של קרן מור המצוינת בקצרים).

לדעתי, אם (או אולי - כאשר) הצדקנים למיניהם היו מושקעים ב-ebay (בעלי סקייפ), גוגל או יאהו!, והחברה הייתה יוצאת לעיתונות עם הודעה שאיננה מתכוונת להשיק שירותים במדינה עם מספר המשתמשים באינטרנט השני בגודלו בעולם, ועם הצמיחה במספר המשתמשים המהירה בעולם, בגלל התנהגות הממשל לחברי הפאלון גונג, סביר להניח כי זעקות השבר היו מסיבות שונות לגמרי, ומלוות בטלפונים היסטריים לסוחר המניות ”תמכור תמכור תמכור“.

להיפך, צריך לחזק את ידיהן של החברות, שכן פרוליפרציה של האינטרנט, מוגבל ככל שיהיה, בסין, היא היא הגורמת לשינויים כמוהם סין לא ידעה מעולם. יהונתן, גם לזה פשוט צריך לתת את הזמן.

לגבי מה שיאהו! עשתה, אני יכול לא לאהוב את זה, אבל בהמשך לכתוב לעיל, שינוי לא קורה בין לילה, וזה או זה או לא להיות שם. אני גם יכול לבוא בטענות למוסגר – ידוע לו היטב לאן מובילות דרכיו, האם ניסה להשתמש ביאהו! כמגן שלו? אולי כוונותיו בכלל היו להיות קדוש מעונה, והשתמש ביאהו! כאמצעי הקידום של רעיון זה (לא כל כך תלוש מציאות אם מתחשבים בעברה של יאהו! בכל הנוגע לשיתוף פעולה עם הממשל הסיני, והוא, סביר להניח, ידע על כך)?

מה האלטרנטיבה האמיתית של יאהו!? גוגל החליטה בעבר פשוט לא לאפשר שירותים שיכולים להביא אותה למצב הזה. אני לא יודע אם בטווח הקצר ההחלטה של גוגל עדיפה על החלטת מיקרוסופט ויאהו! כן לספק שירותים אלו, אבל על מנת לפייס הממשל לסגור בלוגים, או לתת מידע (קלוש ככל שיהיה) המוביל ל-“בדלנים“ הסינים. בטווח הארוך, לדעתי, גוגל פוגעת בסינים, ובעצמה.

לטוקבקיסט 3 למאמר וואלה! בנדון – אולי עדיפים יפי הנפש עליך, הקורא להגן על אחרים כדי שיגנו עליו בעתיד.

לאיה שהגיבה אצל יהונתן – מאיזה תוצרת המקלדת עליה את כותבת את התגובות והבלוג שלך? המסך? המחשב? הבגדים? מה באמת את עושה למענם? גם אני אשמח לתת לך טור אורח, בתנאי שאת עושה יותר מלכתוב.

(גלוי נאות: אין לי מניות באף אחת מהחברות המצוינות לעיל. למעשה, אין לי מניות בכלל.)

יונתן שלח לי לינק לסיפור שדי העציב אותי.

בקצרה, למי שאין כוח לקרוא את הסיפור, ו\או לא יודע digg מה הוא –

digg הוא אתר המרכז סיפורים על טכנולוגיה והסביבה. החדשנות באתר היא שאין עורכים לתוכן במובני עולם ישן – המשתמשים הם העורכים, ע“י סימון התוכן כמעניין. האתר מושך אליו כמעל חצי מיליון משתמשים ביום, ואף הצליח במונחים מסוימים למשוך את השטיח מתחת לרגלי העורכים של Slashdot הידוע (יותר?).

הסיפור הוא שמישהו מאתר החדשות הטכנולוגיות forevergeek שם לב לכך שיש יותר מדי עקביות בהצבעות על שני סיפורים. למעט הצבעה יחידה, 19 ההצבעות הראשונות היו זהות הן בזהות המצביעים והן בסדר שלהן, ואולי מציק עוד יותר זה שהמצביע ה-17 הוא קווין רוז, מקים digg.

ועוד.. כאמור, digg הוא אתר על טכנולוגיה ומסביב, וסיפור כזה על כל אתר אחר היה כמעט בוודאות מגיע לעמוד הראשון שלו – מסתבר שלא כן כאשר הסיפור הוא על digg עצמו – כל ניסיון לפרסם את הסיפור ב-digg או אפילו לכלול אותו בתגובות, גרר ניתוק משתמשים.

בסוף, כשהסיפור יצא החוצה דרך ערוצים אחרים, כנראה שהבינו ב-digg שהם בברוך, וניסו לכבות שריפות, כולל פוסט חצי-תחת (יש למישהו רעיון יותר טוב לתרגום ל-half-assed?) בבלוג של קווין רוז. שגם על זה נכתבה תגובה.

digg הוא אחד האתרים (אם לא האתר ב-ה‘ הידיעה) האהודים עלי ביותר, והדוגמא להצלחת מודלים של טכנולוגיות חברתיות. אני לא צופה שזה ישנה את השימוש שלי באתר, אבל זה בהחלט יותיר כתם.

אין לי הרבה מה להוסיף, בייחוד שהמניעים מאחורי מנגנון קידום שאינו תואם את ציפית המבקרים באתר, ו\או את איך ש-digg מציגים שהאתר אמור לפעול, אינם ברורים. את הטיפול במקרה הייתי בפשטות מכנה טיפשות, בייחוד שהנפשות המפעילות האתר יודעות קצת יותר טוב מרובינו כיצד כוח הפרסום החברתי באינטרנט עובד.

חזרנו הערב מטיול של שלושה ימים בצפון.

נחל עמוד, נחל דן, מפל הבניאס, אגם חי יראון ויקב יראון.

היה מצוין!

אוכל: דוריס קצבים (נפלנו בעיקר מהמחיר), סמבוסק הארזים, אל עין (במקור רצינו ללכת לדיוואן של עדנאן, אותה אנחנו מבקרים די בעקביות כשאנחנו בצפון, אבל היה סגור, בכל אופן, אל עין היתה אלטרנטיבה מצויינת), הבית בקצה הנוף (אוכל טוב, אווירה ונוף עוד יותר).

תודות לעופר על התכנון והביצוע.

עפ“י מחקר חדש, מרבית (53%) מהגולשים באינטרנט הם ”גולשים שקטים“, כאלה שלא תורמים תוכן לאינטרנט, אפילו אם הם מתבקשים בצורה של סקרים ותחרויות.

לדעתי המספר ההפוך (47%) הוא מדהים, בייחוד החלק של 24% עפ“י המחקר, המייצרים תוכן עצמאי לחלוטין כגון בלוגים, אתרים וכד‘.

כפי שניסיתי בעבר להסביר למספר מחברי, האינטרנט היום הוא חי ונושם תכנים של משתמשים. אתרים כמו del.icio.us, digg.com, flickr, wikipedia וכד‘ מייצרים\מיוצרים את מהפכת Web 2.0.

מי שרק ”גולש“, או משתמש באינטרנט רק ככלי עבודה וחדשות בדרך כלל מסתכל עלי בספקנות ולא מבין על מה אני מדבר לעזאזל.

אז בואו ננסה שוב - בהנחה שהמחקר הזה תופס לגבי כל העולם (הוא נעשה ביורו-גוש במקור, וכלל את אנגליה, צרפת, גרמניה, ספרד ואיטליה), הרי שקרוב לרבע מיליארד (!!!) אנשים תורמים תכנים עצמאיים לאינטרנט. קרוב לארבעה אחוזים מאוכלוסיית כדור הארץ כותבת – חוכמות, שטויות, מה זה משנה בכלל…

עצם זה שאתה יכול לגשת ולקרוא מה חברך, אויבך או סתם מישהו שאתה לא יכול אפילו לבטא את שמו כראוי מייצר עולם חדש, בשבילך, כל יום, פשוט מדהים! והחלק הכי יפה? גם אתה יכול לקחת חלק. היום. עכשיו. כנס לישראבלוג, blogger, myspace, tagworld, wordpress, typepad, ופשוט תן לנו משהו. לא בטוח איך, הנה כמה רעיונות. תודה לאבנר על הלינק.

אל נא תשאל עוד ”מה האינטרנט יכול לעשות עבורי“, אלא ”מה אני יכול לעשות למען מבקרי אתרי“.

נ.ב. אמנם הכתוב הוא בלשון זכר, אך הוא מופנה גם (ואולי בעיקר) לנשים כמובן. עפ“י המחקר אתן חסרות.

כתבה מאתמול ב-YNET עם לא מעט טוקבקים, על עלויות אחסון אתרים בארץ.

הכתבה קצת פשטנית וסנסציונית לדעתי, שהמטרה היחידה היא לומר ”שערוריה“ ו-“שודדים“.

לא שאני לא מסכים עם הבסיס – חברות האינטרנט הגדולות בארץ אכן גובות מחירים די גבוהים על שירותים שעולים בארה“ב משמעותית פחות. אבל הבעיה היא הרבה יותר אקוטית לדעתי, ונובעת גם מצרכנות לא נכונה.

זוכרים את הפגישה? אחת השאלות שעלתה שם היא ”זה שווה את כל ההשקעה? להרים אתר, וכו‘ וכו‘“ – אצל הרבה אנשים זה נתפס כמשהו גאוני, מיסטי כמעט – ”מה, יש לך אתר אינטרנט?“, אפילו אם הם עוסקים בתחום.

אם שוקדים קצת על הנושא, מגלים שלבנות אתר זה לא כזה סיפור (יש עשרות, אם לא מאות כלים ואתרים), לרשום דומיין לוקח בערך רבע שעה, ולקבל שירות אחסון לוקח חצי שעה.

הבעיה עם חלקן של הספקיות הישראליות, זה שהן מתעקשות להקשות, להמשיך את התפישה הזו, וגם להפחיד אותך מללכת למתחרים (לדוגמא, שיחה שלא מזמן עשיתי עם ספק עבור לקוח שלי, התחילה ב-“תבדוק את כולם, אבל אל תלך ל…, הם ישימו לך את השרתים במקלט“ – מאוד לא מקצועי, ולא אתי – אפילו לא הציק לי שהשמוק הבטיח לשלוח חומר באותו יום ועברו מאז שבועיים. אה… והוא גם לא ידע מה זה latency).

אולי עוד דוגמא – המעביד הקודם שלי, שלמרות שציינתי שיש לי ניסיון רב בתחום ואשמח לטפל בזה, העדיף לשלם 200 דולר לחודש על אתר עם כמה דפים סטטיים, קרוב לאפס אופטימיזציה למנועי חיפוש, ואולי 80 כניסות לחודש. אין לי הסבר חוץ מהפחד מהלא נודע.

אני אגב, שמח ומרוצה להיות מאוחסן ב-1&1 תמורת כ-18$ לחצי שנה, כולל את הדומיין בחינם, 5 ג‘יגהבייט מקום, 500 תיבות דוא“ל WEBMAIL/POP3/SMTP, פורוורדים לדוא“ל ללא מגבלה, 250 ג‘יגהבייט תעבורה בחודש PHP, CGI, MySQL, DNS. אני עובד עם החברה כשלוש שנים ומספר פרוייקטים ומאוד מרוצה.

בוקר טוב.

(גילוי נאות: אם תלחצו על הלינק ל-1&1 ותרכשו, אני מקבל חודש מהעסקה שלכם, לדעתי זה הוגן על הייעוץ, לא? לינק ללא תמורה - http://www.1and1.com. אני גם אשמח לעזור, תלוי בפרוייקט)

עוד לינק מ-digg, הפעם די מבדר לטעמי. האם ברחוב סומסום ראו את הנולד?

עפ“י הכתבה, יתכן כי יש שוק פוטנציאלי של מיליארד (ביליון כמו שחבר טוב אומר) דולר בחמצן מבוקבק, וכל הדבר התחיל בברים של חמצן (דמיינו – ”אח שלי, תביא לי איזה אוויר הרים אחד, ושתיים שפת ים“).

לא רוצה לפסול שום דבר, אבל נראה לי די אידיוטי לשבת בבר עם צינוריות אויר מחוברות לאף.

מצד שני, לשבת עם סיגריה זה לא (גילוי נאות: עישנתי 15 שנה)?

והרי כל דבר יכול להיחשב אבסורד יום אחד, וביום שלאחריו טרנדי ו-“שיו, מגניב כזה, כאילו, דא“. כדבריו של הסוכן קיי (גברים בשחור) –

.A person is smart. People are dumb

אמנם זה נאמר בקונטסט שונה (כדור הארץ, חייזרים, ג‘וקים), אבל אני חושב שזה בהחלט חל גם על טרנדים. זה בהחלט אפשרי שהדבר הזה יצליח.

עכשיו רק צריך את הישראלי הזריז שיביא לארץ..

מסתבר שדרן ארונופסקי ממשיך ליצור. טיזר (ישן) מצא את דרכו ל-digg. כולי ציפייה!

אני לא ממש זוכר מתי ראיתי משהו ברמה של רקוייאם לחלום (Requiem for a Dream). על פיי (Pi) עוד אפשר להתווכח, אבל אין ספק שמדובר על במאי ויוצר מהמעלה הראשונה.

למי שלא מכיר, לרוץ לאוזן השלישית, להשכיר, או לקנות. אם אתם ממש, אבל ממש, חייבים, אז ביטורנט.

יש גם ספר.